רש"ש על כתובות צ״ג

1 תד"ה עד. והאי יכול מותר כדקתני נמי גבי מתנה התם. תימה דהרי באמת פריך התם יכול פשיטא ומשני אלא מותר כו'. ואין לומר מדלא קאמר אלא אימא מותר משמע דלא משבש ליה אלא מפרש דמאי יכול מותר. א"כ לא נצטרכו תו לומר ובדין הוא כו' אלא אגב דקתני סיפא כו' דהא התם ליכא לשנויי הכי:

2 תד"ה משהחזיק. ואפי' למ"ד כו' חוזר עליו. ר"ל ואפי' פי' בהדיא שלא באחריות וכמש"כ בס"ד בב"מ יד:

3 תד"ה תימא. דברי המהרש"א בזה"ד אינן מבוררין לי:

4 תד"ה רבי. אלא העמדנו דברי ר' כו'. כצ"ל:

5 תד"ה הותירו. דבהזהב מה ב. כצ"ל:

6 בא"ד עיר רחוקה מהלך יום א'. כן איתא בדבריהם שם וכ"נ להגיה כאן:

7 רש"י במשנה ד"ה הראשונה. אם שניה טוענת כו' השבעי לי. וכ"כ הר"ן והרע"ב אחריו. והתוי"ט העלה בצ"ע דזה הוי כמו מנכסים משועבדים דנשבעים אפי' בלא טענה. ול"נ דהא משמע אפי' אנו רואים דיש בהנכסים כדי גיבוי כל הכתובות. ואינו אלא משום חששא דלמא לא משתייר כדפרש"י דהיינו שמא ימצא בע"ח מוקדם על האחרונות וכדומה ואינו ברי הזיקן לכן ס"ל ז"ל דאינן נשבעין אלא בטוענות. ועי' בב"ש סי' צ"ו ס"ק כ"ד: